כרטיס תקשורת אישי: מה כותבים בו ואיך משתמשים בו

בדלפק, במרפאה, במונית או בפגישה עם אדם חדש, חוזרת אותה שיחה. "סליחה, אני לא שומע טוב. אפשר לדבר מולי?" לפעמים זה עובד. לפעמים האדם שוכח אחרי משפט אחד, או מתחיל לצעוק. כרטיס תקשורת אישי הוא דרך פשוטה להגיד את זה פעם אחת, בבירור, בלי להתנצל. המאמר מסביר מה כדאי לכתוב בו, מה עדיף להשאיר בחוץ ואיך משתמשים בו ביומיום.

למה כרטיס כתוב עוזר

כשמבקשים בעל פה, הבקשה נשמעת לרגע ונעלמת. כרטיס כתוב נשאר מול העיניים של האדם השני. הוא יכול לקרוא אותו בקצב שלו, לחזור אליו, ולהבין שזו לא בקשה אישית נגדו אלא צורך פשוט.

יש לכרטיס עוד יתרון. הוא חוסך את הצורך להסביר את עצמכם שוב ושוב. אנשים מתארים שהעייפות מהסברים חוזרים היא חלק לא קטן מהקושי. כרטיס מוכן הופך את הרגע הזה לקצר וענייני.

ולבסוף, הכרטיס מחליף משפט כללי כמו "אני לא שומע טוב" בהוראות מעשיות. "דברו מולי" ברור יותר מ"תדבר חזק". על הדרך לבקש מאנשים לדבר אחרת יש מאמר נפרד: לבקש מאחרים לדבר אחרת.

מה כותבים בכרטיס

הכרטיס צריך להיות קצר. ארבע עד שש שורות מספיקות. עדיף משפטים בגוף ראשון, בלשון פשוטה ומנומסת.

שורת פתיחה

שורה אחת שמסבירה את המצב, בלי פרטים רפואיים. למשל:

• "אני מתקשה לשמוע. תודה על הסבלנות."
• "אני כבד שמיעה. כך יהיה לי קל יותר להבין אתכם:"

מה עוזר לי

כאן נמצא עיקר הכרטיס. בחרו רק את מה שבאמת עוזר לכם:

• הסתכלו אליי כשאתם מדברים. אני נעזר בפנים ובשפתיים.
• דברו בקצב רגוע ובקול רגיל. אין צורך לצעוק.
• בלי מסכה או יד מול הפה, אם אפשר.
• כתבו לי מספרים, שמות, תאריכים ושעות.
• אם לא הבנתי, נסחו את המשפט אחרת במקום לחזור עליו מילה במילה.
• עדיף מקום שקט, או לעמוד קרוב יותר.

אמצעים שאני משתמש בהם

אם אתם משתמשים באמצעי מסוים, כדאי לציין אותו. זה עוזר לאדם השני להבין מה קורה:

• "אני משתמש במכשירי שמיעה."
• "אם יש כאן לולאת השראה, אשמח להשתמש בה."
• "אני יכול להשתמש בתמלול בטלפון. אפשר לדבר אליו."

שורת סיום

משפט קצר ונעים: "תודה רבה, זה עוזר לי מאוד."

מה לא כותבים בכרטיס

הכרטיס נועד לאנשים זרים. לכן כדאי להשאיר בחוץ כל מה שלא צריך:

• לא פרטים מזהים. אין צורך בשם מלא, במספר זהות או בכתובת.
• לא פרטים רפואיים. אין צורך לכתוב אבחנה, סוג ירידה או תוצאות בדיקה.
• לא הסברים ארוכים. כרטיס עמוס נקרא פחות.

כך הכרטיס נשאר כלי תקשורת, ולא מסמך אישי. את הכרטיס מכינים לבד, על דף או בטלפון. הוא לא נשלח לשום מקום, ואף אחד לא אוסף את המידע שבו.

איך מכינים ומשתמשים בכרטיס

צורה ומקום

אפשר לכתוב את הכרטיס ביד על כרטיסייה, להדפיס אותו בגודל של כרטיס ביקור, או לשמור אותו כתמונה בטלפון. אנשים רבים מחזיקים יותר מעותק אחד: אחד בארנק ואחד בטלפון.

כמה עקרונות לעיצוב:

• אותיות גדולות וברורות.
• רקע בהיר וטקסט כהה.
• כל בקשה בשורה נפרדת.
• אם אתם משתמשים בשפה נוספת ביומיום, אפשר להכין עותק גם בה.

מתי מציגים אותו

הזמן הטוב ביותר הוא בתחילת השיחה, לפני שמתחילים לפספס. למשל:

1. בדלפק קבלה או בקופה, כשמגיע התור.
2. בתחילת ביקור אצל רופא או בקבלה למרפאה.
3. בפגישה עם בעל מקצוע חדש, כמו טכנאי או פקיד.
4. בנסיעה, מול נהג או צוות.

על שיחות בדלפק יש מאמר מורחב: שיחה בדלפק שירות. ועל הדרך לבקש שיכתבו לכם פרטים חשובים: תקשורת בכתב.

איך מציגים

מניחים את הכרטיס על הדלפק או מראים את מסך הטלפון, ואומרים משפט קצר: "זה יעזור לנו לדבר." רוב האנשים קוראים ומתאימים את עצמם. אם מישהו שוכח באמצע, אפשר להצביע על השורה הרלוונטית בלי לומר מילה.

עם הזמן כדאי לחזור לכרטיס ולבדוק אותו. אולי שורה מסוימת אף פעם לא עוזרת, ואולי חסרה בקשה שאתם חוזרים עליה שוב ושוב. כרטיס טוב משתנה יחד איתכם.

מה חשוב לזכור

• כרטיס קצר עם בקשות מעשיות עובד טוב יותר מהסבר כללי.
• בחרו רק את מה שבאמת עוזר לכם, וכתבו אותו בשפה פשוטה.
• אל תכתבו בכרטיס פרטים מזהים או רפואיים.
• הציגו אותו בתחילת השיחה, לפני שנוצר פספוס.
• עדכנו אותו כשמשהו משתנה אצלכם.