שמיעה ודמנציה בסביבת מגורים: התאמות תקשורת וסביבה

במחלקה או בדיור לאנשים עם דמנציה, רבים מהדיירים מתקשים גם לשמוע. שני הקשיים נפגשים בכל שיחה. דייר שלא שמע משפט עלול להיראות מבולבל יותר ממה שהוא. דייר שמבולבל מתקשה לבקש שיחזרו. המאמר מציע התאמות בסביבה ובתקשורת שהצוות יכול ליישם. הוא לא עוסק באבחון, בטיפול או בקשר רפואי בין שני המצבים. את אלה מבררים עם הצוות הרפואי.

למה השילוב מקשה

שמיעה היא לא רק האוזן. כדי להבין משפט צריך גם לקלוט אותו, לזכור את תחילתו עד שהוא נגמר, ולחבר אותו להקשר. כשהשמיעה חלשה, המוח צריך להשלים חסרים. כשיש גם קושי בזיכרון ובעיבוד, ההשלמה הזאת קשה יותר.

בפועל, הצוות רואה תגובות שקשה לפרש. דייר שלא עונה, עונה לא לעניין, או נבהל ממגע. לפעמים זה הדמנציה. לפעמים זה הקושי בשמיעה. לרוב זה שילוב. ההתאמות כאן עוזרות בשני המקרים, ולכן לא צריך להכריע כדי להתחיל.

חשוב גם לזכור שהשעה ביום משנה. אצל חלק מהדיירים, הבוקר שקט יותר, ובשעות אחר הצהריים העייפות והבלבול גדלים. שיחה חשובה, הסבר על שינוי או ביקור משפחתי עשויים להצליח יותר בשעה שבה הדייר רגוע. הצוות מכיר את הדיירים, ויכול לרשום מתי כל אחד מהם פנוי יותר להקשבה.

גם רגש משפיע על ההקשבה. דייר מודאג, כואב או נסער קולט פחות. במצבים כאלה, קודם מרגיעים, ורק אחר כך מסבירים.

התאמות בסביבה

הסביבה הפיזית יכולה להוריד עומס. כל רעש מיותר מתחרה על הקשב.

• פחות רעש רקע. טלוויזיה שפועלת כל היום, רדיו במסדרון, כלים בחדר האוכל. כדאי לבדוק מה מהם באמת נחוץ, ולכבות את השאר.
• חדר שקט לשיחה. פינה אחת במחלקה עם ריהוט רך ומעט רעש, לשיחה אישית או לביקור משפחה.
• חומרים שבולעים קול. וילונות, שטיחים ולוחות על הקירות מקטינים הדהוד. על הדהוד ובליעת קול יש מאמר נפרד: אקוסטיקה בבית.
• תאורה טובה. פנים מוארות מאפשרות לדייר לראות את הדובר ולקרוא הבעות פנים.
• ניגודיות וסימון. דלתות, שירותים וחדר אוכל מסומנים בצבע ובתמונה, לא רק במילים.

על הקשר בין רעש לשמיעה בכלל יש מאמר רקע: רעש ושמיעה.

התאמות בתקשורת

ההרגלים הבסיסיים של דיבור עם אדם שמתקשה לשמוע נכונים גם כאן. אבל כשיש דמנציה, חשוב עוד יותר לפשט.

• פנייה רגועה ומלפנים. גישה מאחור או מהצד יכולה להבהיל.
• משפט אחד, רעיון אחד. "עכשיו ארוחת צהריים." ורק אחר כך "בוא נלך לשולחן."
• אותן מילים לאותם דברים. שינוי ניסוח יכול לבלבל. אם משפט לא הובן, אפשר לחזור עליו לאט, ואז להוסיף רמז חזותי.
• מחווה ותמונה. להראות את הכוס, להצביע על הכיסא, להחזיק את המעיל.
• זמן לתגובה. לחכות, ולא למלא את השקט במשפט נוסף.
• טון ולא רק מילים. קול רגוע ופנים נעימות מעבירים מסר גם כשהמילים לא נקלטות.

על הרגלי דיבור יש מאמר נפרד: איך מדברים עם מי שמתקשה לשמוע.

שגרה צפויה

שגרה קבועה מורידה את הצורך להבין הוראות חדשות. כשהארוחה, הפעילות והמקלחת מתרחשות באותו סדר, הדייר צריך לשמוע פחות כדי לדעת מה עומד לקרות. לוח יומי עם תמונות, במקום בולט, תומך בשגרה הזאת. גם סימנים קבועים עוזרים: אותו שיר לפני הארוחה, אותה מחווה לפני יציאה לחצר. סימן מוכר מעביר מסר גם כשהמילים לא נשמעות.

ביקורי משפחה

ביקור משפחתי יכול להיות רגע של שמחה, וגם רגע של עומס. כמה בני משפחה שמדברים יחד, בחדר משותף ורועש, מקשים על הדייר לעקוב. כדאי להציע למשפחות מקום שקט לביקור, ולהסביר להן בקצרה מה עוזר: לדבר אחד בכל פעם, לשבת מול הדייר, להביא תמונות או חפצים מוכרים שעוזרים לפתוח שיחה. ביקור קצר ורגוע עדיף לעיתים על ביקור ארוך ועמוס. כדאי גם לשאול את המשפחה, בסוף הביקור, מה הם ראו: האם הדייר הגיב, מה עזר לו, ומה הקשה עליו. המידע הזה עוזר לצוות להכין את הביקור הבא.

עזרי שמיעה

חלק מהדיירים משתמשים בעזרי שמיעה. אדם עם דמנציה עלול להסיר אותם, לשכוח איפה הניח אותם, או להתקשות להרכיב אותם. כדאי לקבוע מי בצוות אחראי לכך, ולפעול לפי ההנחיות שקיבלו הדייר והמשפחה. על ההיבט הזה יש מאמר נפרד במדור.

מתי פונים לרופא

ההתאמות כאן אינן מחליפות הערכה רפואית. אם עולה חשד שדייר לא שומע כמו קודם, כדאי לעדכן את הצוות הרפואי ולשקול בדיקה אצל רופא המשפחה או רופא אף-אוזן-גרון. שינוי חד בהתנהגות, בהתמצאות או בשמיעה, כאב באוזן או הפרשה הם סיבה לפנות לרופא בלי לחכות, לפי נהלי המוסד.

מה חשוב לזכור

• כשיש גם דמנציה וגם קושי שמיעה, קשה לדעת מה גורם לכל תגובה. ההתאמות עוזרות בשני המקרים.
• הפחתת רעש, תאורה טובה וסימון חזותי מורידים עומס.
• משפט אחד, רעיון אחד, עם מחווה או תמונה.
• שגרה צפויה מקטינה את הצורך להבין הוראות חדשות.
• הערכה רפואית נעשית עם הצוות הרפואי.

לפניות בנושא תכני הדרכה והרצאות: info@hearing.co.il