איך מדברים עם מי שמתקשה לשמוע: עקרונות לשיחה טובה יותר

לפני המילה הראשונה: תשומת לב ומיקום

הרבה שיחות מתחילות להשתבש עוד לפני שנאמרה מילה. מי שמתקשה לשמוע מפספס לעיתים קרובות את תחילת המשפט, כי הוא עוד לא הבין שפונים אליו. כשתחילת המשפט הולכת לאיבוד, גם ההמשך קשה להבנה.

לכן הצעד הראשון הוא להשיג תשומת לב:

• קוראים בשם, או נוגעים קלות בכתף או ביד, ומחכים שהאדם יסתכל.
• נכנסים לשדה הראייה. לא מדברים מאחורי הגב, מחדר אחר או מהמטבח בזמן שהמים זורמים.
• מתמקמים נכון. פנים מול פנים, במרחק של שיחה רגילה. אם האדם אומר ששומע טוב יותר בצד אחד, יושבים בצד הזה.

שווה גם לפתוח בנושא. משפט קצר כמו "רציתי לדבר על מחר" נותן הקשר. כשהמוח יודע על מה מדברים, קל לו להשלים מילים שלא נשמעו היטב.

פנים, קצב ומשפטים

הפנים הן חלק מהדיבור. תנועות השפתיים, הבעת הפנים ותנועות הידיים מוסיפות מידע שעוזר להבין. מי שמתקשה לשמוע נשען על המידע הזה, לפעמים בלי לשים לב. על מה שקריאת שפתיים נותנת, ועל הגבולות שלה, אפשר לקרוא במאמר קריאת שפתיים.

כמה הרגלים שעוזרים:

• פה גלוי. לא מכסים את הפה ביד, לא מדברים בזמן לעיסה, ולא מסובבים את הראש באמצע משפט.
• קצב רגיל. לא מאיצים, אבל גם לא מאטים בצורה מוגזמת. דיבור איטי מאוד משנה את המקצב של השפה, ודווקא מקשה.
• הפסקות קטנות. עצירה קצרה בין משפטים נותנת זמן לעבד את מה שנאמר.
• משפטים ישירים. משפט קצר וברור קל יותר ממשפט ארוך עם הרבה הסתייגויות.

אין צורך להגזים בתנועות השפתיים. תנועות מוגזמות נראות אחרת מדיבור רגיל, וקשה יותר לקרוא אותן.

גם שפם, מסכה או אוכל ביד מסתירים חלק מהפנים. כשאי אפשר להימנע מזה, כדאי לפצות בדרכים אחרות: לדבר בסביבה שקטה יותר, לנסח משפטים קצרים, ולהיעזר בכתיבה כשצריך.

כשמשהו לא הובן: לנסח, לא לצעוק

הנטייה הטבעית כשמישהו לא שומע היא לחזור על אותו משפט, חזק יותר. זה מובן, אבל לרוב זה לא עוזר. צעקה משנה את צורת הפה, מעוותת את הצליל, ונשמעת כמו כעס גם כשאין כעס.

מה שעוזר יותר הוא לומר את אותו רעיון במילים אחרות. לכל מילה יש צלילים משלה. מילה אחת יכולה להיות קשה לשמיעה, ומילה אחרת עם אותה משמעות יכולה להיות קלה בהרבה. "נצא בארבע" יכול להפוך ל"נצא אחרי הצהריים, בשעה ארבע".

לבדוק הבנה בלי לבחון

פרטים חשובים, כמו שעה, כתובת, שם של תרופה או מספר, כדאי לוודא. אבל השאלה "הבנת?" לא תמיד מועילה, כי קל לענות "כן" גם כשלא הבינו. אפשר לשאול בצורה פתוחה: "אז מתי אנחנו נפגשים?". ואם הפרט חשוב באמת, אפשר פשוט לכתוב אותו.

הסביבה עושה חצי מהעבודה

גם השיחה הכי ברורה מתקשה להתחרות ברעש. רעש רקע מכסה בדיוק את הצלילים העדינים של הדיבור. לכן לפני שיחה חשובה כדאי לשנות את הסביבה, ולא רק את הדיבור:

• מנמיכים טלוויזיה, רדיו או מוזיקה.
• סוגרים חלון שפונה לרחוב.
• במקום ציבורי בוחרים פינה שקטה, עם הגב לקיר.
• דואגים שהאור יפול על הפנים שלכם, ולא יגיע מאחוריכם.

כשמשתתפים כמה אנשים, הכלל החשוב הוא שמדברים אחד בכל פעם. אם הוא נשכח, מזכירים אותו בעדינות.

כשהאדם משתמש במכשיר שמיעה

מכשיר שמיעה עוזר, אבל הוא לא מבטל את הצורך בכל העקרונות האלה. המכשיר מגביר ומעבד את מה שמגיע אליו, כולל רעש. לכן גם עם מכשיר, דיבור פנים מול פנים בסביבה שקטה עובד טוב יותר מדיבור מרחוק ברעש. אל תניחו שאם יש מכשיר, הכול נשמע כרגיל. ואם האדם הוריד את המכשיר, למשל לפני שינה, זכרו שהשיחה צריכה להתאים גם למצב הזה.

טון, סבלנות וכבוד

שיחה עם קושי שמיעה דורשת מאמץ משני הצדדים. מי שמתקשה לשמוע מתאמץ להקשיב, ובסוף יום ארוך הוא יכול להיות עייף מאוד. מי שמדבר צריך לזכור לשנות הרגלים. סבלנות הדדית היא חלק מהעניין.

כמה דברים כדאי להימנע מהם:

• לענות "לא חשוב" כשמבקשים לחזור. זה מוציא את האדם מהשיחה.
• לדבר עליו בגוף שלישי כשהוא נוכח.
• להחליט במקומו על בדיקה, על טיפול או על מכשיר.

כשבן משפחה מבוגר לא רוצה לעסוק בנושא, הלחץ בדרך כלל מזיק. על דרכים לשיחה רגועה במצב כזה אפשר לקרוא במאמר ההורה מסרב למכשיר שמיעה. ומי שרוצה לכתוב לעצמו את ההעדפות שלו ולהציג אותן לאחרים, ימצא רעיונות במאמר כרטיס תקשורת אישי.

מה חשוב לזכור

• מתחילים לדבר רק כשהאדם מסתכל עליכם ויודע שפונים אליו.
• קצב רגיל ופנים גלויות עוזרים יותר מקול רם.
• משפט שלא הובן אומרים במילים אחרות, ולא באותן מילים בצעקה.
• רעש רקע ותאורה משפיעים על ההבנה לא פחות מהדיבור עצמו.
• כל אדם שונה. שאלו אותו מה עוזר לו.