שפת הסימנים הישראלית: מה כדאי לדעת

רבים רואים שפת סימנים בטלוויזיה, באירוע ציבורי או ברחוב, ומניחים שזו דרך "להראות" מילים בעברית בידיים. בפועל, שפת הסימנים הישראלית היא שפה בפני עצמה. המאמר מציג בקצרה מה מאפיין אותה, מי משתמש בה, ומה ההבדל בינה לבין דרכים אחרות לתקשר בסימנים. זה מבוא כללי, והנושא ראוי לביקורת של אנשי מקצוע ושל חברי הקהילה עצמה.

שפה עם דקדוק משלה

שפת סימנים היא שפה טבעית, כמו עברית או ערבית. יש לה אוצר מילים, דקדוק, ניבים, הומור והתפתחות לאורך זמן. ההבדל הוא באמצעי: במקום קול ואוזן, היא משתמשת בידיים, בפנים, בגוף ובמרחב, ונקלטת בעיניים.

הדקדוק של שפת הסימנים הישראלית שונה מהדקדוק של העברית המדוברת. כמה דוגמאות לאופן שבו שפות סימנים עובדות באופן כללי:

• הבעות פנים הן חלק מהדקדוק. הרמת גבות או תנועת ראש יכולות להפוך משפט לשאלה, ולא רק להביע רגש.
• מרחב. הדובר יכול "למקם" אנשים או חפצים בנקודות במרחב שלפניו, ולחזור אליהם בהמשך.
• תנועה. הכיוון, המהירות והחזרה של תנועה יכולים לשנות את המשמעות.
• סדר משפט. הסדר לא חייב להיות זהה לסדר המילים בעברית.

בגלל זה, תרגום בין עברית לשפת סימנים הוא תרגום בין שתי שפות, ולא החלפה של מילה בתנועה.

כמו כל שפה חיה, גם שפת הסימנים הישראלית משתנה עם הזמן. נוצרים בה סימנים חדשים למושגים חדשים, ויש בה הבדלים בין דוברים ובין קבוצות. יש בה שירה, סיפור והומור, שנשענים על היכולות המיוחדות של שפה חזותית. למי ששומע ולא מכיר אותה, קל לפספס את העושר הזה ולראות בה רק "תנועות ידיים".

מי משתמש בשפת סימנים

שפת הסימנים הישראלית משמשת חלק מהאנשים החירשים בישראל כשפה עיקרית. עבור רבים מהם היא גם חלק מזהות ומתרבות של קהילה. יש בקהילה מי שרואה בחירשות בעיקר זהות לשונית ותרבותית, ולא רק מצב שמיעתי.

אבל לא כל מי שמתקשה לשמוע משתמש בשפת סימנים. אנשים רבים שהשמיעה שלהם ירדה בגיל מבוגר ממשיכים לתקשר בדיבור, בעזרת קריאת שפתיים, כתב ואמצעים טכנולוגיים. יש גם שומעים שלומדים את השפה, כבני משפחה, כחברים או כאנשי מקצוע. על המונחים השונים לתיאור שמיעה יש מאמר נפרד: כבד שמיעה, חירש, מתקשה לשמוע.

שפת סימנים, סימנים בודדים ועברית מסומנת

כדאי להבחין בין כמה דברים שנראים דומים מבחוץ:

• שפת הסימנים הישראלית. שפה מלאה, עם דקדוק משלה.
• עברית מסומנת. שיטה שבה מסמנים לפי סדר המילים בעברית, לעיתים תוך כדי דיבור. היא נשענת על הדקדוק העברי, ולכן היא לא אותה שפה.
• סימנים בודדים. כמה סימנים מוכרים, כמו "תודה" או "מים", שבני משפחה או חברים לומדים לשימוש יומיומי. זה עוזר ונעים, אבל זו לא ידיעת השפה.
• אצבוע. סימון של אותיות בודדות באצבעות, לשמות או למילים שאין להן סימן מוכר. הוא חלק מהשפה, ולא תחליף לה.

גם קריאת שפתיים היא דבר אחר לגמרי. היא נשענת על השפה המדוברת, ומנסה לזהות אותה מתוך תנועת הפה. על כך יש מאמר נפרד: קריאת שפתיים: מה היא נותנת ומה לא.

שפת סימנים ומתורגמנים

מתורגמן לשפת סימנים מתרגם בין שפה מדוברת לבין שפת סימנים, בשני הכיוונים. הוא לא רק "מעביר מילים". הוא מעביר משמעות, טון והקשר, כמו כל מתורגמן בין שפות.

מתורגמנים עובדים במצבים רבים, כמו פגישות, הרצאות, אירועים ושידורים. יש גם שירותים שמאפשרים תרגום מרחוק דרך וידאו. על שירותים שמאפשרים שיחה בכתב או בתיווך אפשר לקרוא במאמר שיחה בכתב ושירותי ממסר.

כשמדברים עם אדם חירש בעזרת מתורגמן, פונים אל האדם עצמו ומסתכלים עליו, ולא על המתורגמן.

מה חשוב לזכור

• שפת הסימנים הישראלית היא שפה מלאה, עם דקדוק משלה.
• הבעות פנים, מרחב ותנועה הם חלק מהדקדוק, ולא רק קישוט.
• עברית מסומנת, סימנים בודדים וקריאת שפתיים הם דברים שונים משפת הסימנים.
• לא כל מי שמתקשה לשמוע משתמש בשפת סימנים, ולא כל מי שמסמן חירש.
• בשיחה עם מתורגמן, פונים אל האדם ולא אל המתורגמן.