חירשים, כבדי שמיעה ומתחרשים: מונחים ושפה מכבדת

מי שכותב שלט, טופס, הודעה לציבור או כתבה, או סתם משוחח, נתקל לפעמים בשאלה: איך לקרוא לאנשים שלא שומעים או שומעים פחות? המאמר הזה מתמקד בשני דברים. הראשון, ההבדל בין שלוש קבוצות שנוטים לערבב: חירשים, כבדי שמיעה ומתחרשים. השני, ניסוח מעשי בכתיבה ובשירות. על ההבדלים הבסיסיים בין המונחים יש מאמר קצר נפרד: כבד שמיעה או חירש. המאמר לא מדבר בשם אף קהילה, ולא עוסק בהגדרות משפטיות או רפואיות.

שלוש קבוצות, צרכים שונים

הקבוצות האלה חופפות בחלקן, וכל אדם מגדיר את עצמו. ובכל זאת, ההבחנה עוזרת להבין למה פתרון אחד לא מתאים לכולם.

חירשים

חלק מהחירשים נולדו חירשים או התחרשו בגיל צעיר. רבים מהם מתקשרים בשפת סימנים, ובישראל זו שפת הסימנים הישראלית. בשבילם, מתורגמן לשפת סימנים הוא לפעמים הדרך הטבעית להבין הרצאה או שיחה. כתוביות עוזרות, אבל לא תמיד מחליפות את השפה שלהם.

כבדי שמיעה

כבדי שמיעה שומעים חלקית. רובם מתקשרים בשפה מדוברת, וחלקם משתמשים במכשיר שמיעה. הם נעזרים בסביבה שקטה, בפנים גלויות ובכתוביות. כשמדברים איתם נכון, הם מבינים חלק גדול מהשיחה, אבל מתאמצים יותר, במיוחד ברעש.

הקושי של כבדי שמיעה לא תמיד נראה מבחוץ. אדם שמדבר בצורה ברורה ומשתתף בשיחה עלול להיתפס כמי ששומע היטב, ואז קשה לו לבקש עזרה. לכן כדאי להתייחס ברצינות גם לבקשה קטנה, כמו לחזור על משפט או לעבור לחדר שקט.

מתחרשים

מתחרשים הם אנשים שאיבדו את רוב שמיעתם אחרי שכבר רכשו שפה מדוברת, לפעמים בגיל מבוגר. הם חושבים ומדברים בשפה מדוברת, ולרוב לא מכירים שפת סימנים. בשבילם, כתב וכתוביות הם לעיתים קרובות הגשר העיקרי. השינוי יכול להיות קשה רגשית, כי הם מאבדים דרך תקשורת שהכירו כל החיים. לא תמיד הם מרגישים שייכים לקהילת החירשים, וגם לא לעולם השומעים שהכירו. הכרה במצב הזה, ושאלה פשוטה על מה שעוזר, חשובות יותר מכל מונח. על תקשורת בכתב יש מאמר נפרד: תקשורת בכתב.

תרבות החירשים בקצרה

לחלק מהחירשים יש קהילה עם שפה, היסטוריה, הומור ומוסדות משלה. מבחינתם, חירשות היא לא רק מצב שמיעתי, אלא זהות. בעולם יש מי שמבחין בכתב בין deaf לבין Deaf כדי לסמן את ההבדל. בעברית אין הבחנה כזו בכתב, אבל כדאי להכיר את הרעיון.

מכאן נובע עיקרון פשוט: לא להניח שכל חירש רוצה "לשמוע יותר", ולא להציג את שפת הסימנים כפתרון ביניים. זו שפה מלאה. על השפה עצמה אפשר לקרוא במאמר שפת סימנים. מי שכותב על הקהילה לקהל רחב, כדאי שיקרא מה ארגוני החירשים עצמם כותבים, וישאל אותם.

שפה מכבדת בכתיבה ובשירות

כמה החלפות פשוטות שעושות הבדל:

• במקום "סובל מירידה בשמיעה", אפשר לכתוב "עם ירידה בשמיעה" או "מתקשה לשמוע". לא כל אחד סובל.
• במקום "חירש-אילם", כותבים "חירש". המונח הישן נחשב פוגעני בעיני רבים.
• במקום "למרות החירשות שלו הצליח", מתארים את ההישג עצמו, בלי להציג את החירשות כמכשול שניצח.
• במקום לדבר עם המלווה, פונים אל האדם עצמו, גם כשיש מתורגמן.
• במקום "לקוחות עם בעיות שמיעה", אפשר לכתוב בשלט "מתקשים לשמוע? נשמח לדבר אחרת או לכתוב".

גם בדיבור יש כמה הרגלים שכדאי להכיר. אין צורך להתנצל על המילה "לשמוע", או להימנע מביטויים כמו "שמעתי ש". רוב האנשים לא נפגעים מהם. מה שפוגע הוא לרוב יחס, לא מילה: לדבר מעל הראש של האדם, לוותר על השיחה איתו, או לומר "לא חשוב" כשהוא מבקש לחזור.

בטפסים ובשלטים, עדיף לשאול איזו דרך תקשורת נוחה, למשל כתב, הודעה, שפת סימנים או שיחה פנים מול פנים, במקום לשאול על דרגת השמיעה.

בהודעות לציבור ובאירועים

כשמפרסמים אירוע, הרצאה או שירות, הניסוח "נגיש לכבדי שמיעה" לא אומר הרבה. עדיף לכתוב בדיוק מה יש: מתורגמן לשפת סימנים, תמלול על מסך, לולאת השראה או מקום ישיבה שמור קרוב לבמה. כל קבוצה מחפשת משהו אחר, ופירוט מאפשר לכל אחד לדעת אם האירוע מתאים לו.

כדאי גם לתת דרך ליצור קשר בכתב, ולא רק מספר טלפון. מי שמתקשה לשמוע ירצה לשאול שאלה לפני שהוא מגיע, ושיחת טלפון היא לפעמים בדיוק מה שקשה לו.

מה חשוב לזכור

• חירשים, כבדי שמיעה ומתחרשים הם קבוצות שונות, עם צרכים שונים.
• מתחרשים מתקשרים לרוב בשפה מדוברת ונעזרים בעיקר בכתב.
• לחלק מהחירשים שפת הסימנים והקהילה הן חלק מהזהות.
• ניסוח שמתאר צורך עדיף על ניסוח שמתאר סבל.
• כשלא בטוחים, שואלים את האדם איך נוח לו לתקשר.