רשימת בדיקה לעובדת סוציאלית: סימנים לקושי שמיעה אצל דיירים

עובדת סוציאלית במוסד פוגשת את הדייר בהרבה הקשרים. בשיחה אישית, בפעילות קבוצתית, בישיבת צוות ובשיחה עם המשפחה. דווקא בגלל זה היא יכולה להבחין בדפוס שאחרים מפספסים. הרשימה כאן מרכזת סימנים שכדאי לשים אליהם לב. היא כלי תצפית, לא כלי אבחון. רק בדיקה אצל איש מקצוע יכולה לומר מה מצב השמיעה.

למה קושי שמיעה מתפספס

קושי שמיעה מתפתח לעיתים קרובות לאט. הדייר עצמו לא תמיד מבחין בשינוי. הוא מסתגל, מנחש, מהנהן, ולפעמים פשוט מפסיק להשתתף.

הצוות יכול לפרש את אותם סימנים אחרת. דייר שלא עונה נראה כמו מי שלא מעוניין. דייר שעונה לא לעניין נראה מבולבל. דייר שנמנע מפעילות נראה מדוכדך. כל הפירושים האלה יכולים להיות נכונים. אבל לפעמים מתחתם יש קושי פשוט: הוא לא שמע.

גם המסגרת עצמה יכולה להסתיר את הקושי. שיחה אישית במשרד שקט נראית תקינה, כי בשקט ובמבט ישיר הדייר מצליח להבין. הקושי מופיע דווקא בחדר האוכל, בפעילות הקבוצתית או בכריזה. לכן כדאי להשוות בין מצבים, ולא להסתמך רק על הרושם מהשיחה במשרד.

עוד דבר שכדאי לזכור: שינוי בשמיעה יכול להופיע גם אצל דייר שכבר מוכר לצוות שנים רבות. מה שהיה תקין בעבר לא בהכרח תקין היום. תצפית חוזרת, גם על דיירים ותיקים, עוזרת לזהות שינוי בזמן. אפשר לקבוע מועד קבוע לחשוב על כל דייר מחדש, למשל בישיבת סיכום תקופתית, ולשאול אם משהו בתקשורת איתו השתנה מאז הפעם הקודמת.

רשימת הסימנים

עברו על הרשימה כשאתם חושבים על דייר מסוים. סימן אחד לבדו לא אומר הרבה. כמה סימנים שחוזרים לאורך זמן הם סיבה לבדוק.

בשיחה אישית

• מבקש לחזור על דברים, או אומר "מה?" לעיתים קרובות.
• עונה על שאלה אחרת מזו שנשאלה.
• מתקרב, מסובב ראש לצד מסוים, או מסתכל בריכוז על הפה.
• מתקשה יותר כשהשיחה בטלפון, או כשהדובר לא מול הפנים.
• מדבר בקול חזק מהרגיל, בלי לשים לב.

בפעילות ובחדר האוכל

• יושב בשולי הקבוצה, או מעדיף מקום קבוע ליד הקיר.
• לא צוחק עם כולם, או צוחק באיחור.
• מפסיק להגיע לפעילות שבה יש מוזיקה או הרבה דיבור.
• מתקשה במיוחד כשיש רעש רקע, ופחות בשיחה בשקט.

ביומיום ובקשר עם המשפחה

• הטלוויזיה או הרדיו בחדר חזקים, ושכנים מעירים על כך.
• לא שומע דפיקה בדלת, טלפון או הכרזה.
• בני משפחה מזכירים שהוא "לא מקשיב" או "שומע מה שהוא רוצה".
• נראה עייף במיוחד אחרי ביקור משפחתי או אירוע.

על סימנים מנקודת המבט של המשפחה יש מאמר נפרד: סימנים שבני משפחה מזהים.

מתעדים ופותחים שיחה

תיעוד קצר עוזר לראות דפוס. רשמו מה ראיתם, באיזה מצב, ומתי. למשל: "בפעילות הבוקר לא ענה כשפנו אליו מאחור. כשפנו מלפנים ענה מיד." תצפית כזאת שימושית לצוות ולמשפחה יותר מהתרשמות כללית.

בישיבת צוות

ישיבת צוות היא מקום טוב לאסוף תצפיות. אחות, מטפלת, מנחת פעילות ועובד בחדר האוכל רואים את אותו דייר במצבים שונים. כל אחד מהם מחזיק חלק מהתמונה. כשמעלים את השאלה "האם מישהו שם לב שקשה לו לשמוע?", לעיתים קרובות מתברר שכמה אנשים הבחינו באותו דבר, ואף אחד לא חיבר. כדאי לקבוע מי מרכז את התצפיות על כל דייר, כדי שהמידע לא יתפזר. אפשר גם להוסיף שאלה קבועה על שמיעה ותקשורת לסדר היום של ישיבות הצוות.

את השיחה עם הדייר כדאי לפתוח בעדינות ובמקום שקט. ספרו מה ראיתם, בלי תוויות, ושאלו איך הוא מרגיש. "שמתי לב שבחדר האוכל קשה לך לעקוב אחרי השיחה. איך זה מבחינתך?" לחלק מהאנשים קל לדבר על זה. אחרים צריכים זמן. אם הדייר מכחיש או מעדיף לא לדבר על כך, אין צורך ללחוץ. רשמו את השיחה, המשיכו להתבונן, וחזרו לנושא בהזדמנות אחרת, אולי סביב מצב מסוים שהפריע לו.

כדאי לשתף את הצוות ואת המשפחה, בהסכמת הדייר ולפי נהלי המוסד. על ההשפעה של קושי שמיעה על הקשרים החברתיים יש מאמר נפרד: שמיעה והשתתפות חברתית. והצעד הבא הוא בדרך כלל בדיקה. על סוגי הבדיקות אפשר לקרוא כאן: אילו בדיקות שמיעה קיימות.

מתי פונים לרופא

תצפית של צוות אינה אבחון. כשעולה חשד לקושי שמיעה, ההמלצה הכללית היא לפנות לרופא המשפחה או לרופא אף-אוזן-גרון. יש מצבים שבהם חשוב לפנות לרופא בלי לחכות: שינוי פתאומי בשמיעה, כאב באוזן, הפרשה, תחושת סחרחורת, או צלצול חדש באוזן. במצבים כאלה פועלים לפי נהלי המוסד ומעדכנים את הצוות הרפואי.

מה חשוב לזכור

• הרשימה היא כלי תצפית. היא לא קובעת מה מצב השמיעה.
• סימן בודד לא אומר הרבה. דפוס שחוזר הוא סיבה לבדוק.
• קושי שמיעה מתפרש לפעמים כבלבול, כחוסר עניין או כדכדוך.
• תיעוד קצר ומדויק של מצבים עדיף על התרשמות כללית.
• שינוי פתאומי, כאב או סחרחורת הם סיבה לפנות לרופא בלי לחכות.

לפניות בנושא תכני הדרכה והרצאות: info@hearing.co.il