סימנים לקושי בשמיעה אצל בן משפחה, ואיך פותחים שיחה

סימנים שאפשר לשים לב אליהם

ירידה בשמיעה מתפתחת לרוב לאט. לכן קורה שהסביבה שמה לב לפני האדם עצמו. הנה כמה סימנים יומיומיים שבני משפחה מספרים עליהם:

• "מה אמרת?" בקשות חוזרות לחזור על משפטים, בעיקר כשיש רעש ברקע.
• תשובות שלא מתאימות לשאלה. האדם ענה, אבל על משהו אחר ממה שנשאל.
• טלוויזיה ורדיו בעוצמה גבוהה. בני הבית מבקשים להנמיך, והוא מרגיש שהעוצמה רגילה.
• קושי בטלפון. הוא מעדיף שמישהו אחר ידבר, או מקצר שיחות.
• "כולם ממלמלים". תחושה שאנשים לא מדברים ברור, במיוחד דוברים עם קול גבוה או שקט.
• עייפות אחרי מפגשים. מעקב אחרי שיחה דורש יותר מאמץ, ואחרי ארוחה משפחתית הוא מותש.
• נסיגה. פחות השתתפות בשיחות, הימנעות ממסעדות או מאירועים, שתיקה בשולחן.
• לא שומע צלצול. פעמון, טלפון או צפצוף של מכשיר בבית עוברים בלי תגובה.

סימן אחד לבד לא אומר הרבה. גם צירוף של כמה סימנים הוא לא אבחון. הוא רק סיבה לשים לב, ולדבר. על הקשר בין שמיעה לגיל, ראו ירידה בשמיעה וגיל.

למה קשה לדבר על זה

הרבה אנשים מגיבים בהתנגדות כשמעירים להם על השמיעה. זה מובן. השינוי הדרגתי, ולכן הם באמת לא מרגישים אותו. חלק מקשרים ירידה בשמיעה לגיל ולתדמית. אחרים חוששים מהמשמעות, או פשוט לא אוהבים שמעירים להם מול אחרים.

גם בני המשפחה מתלבטים. הם לא רוצים לפגוע, ולפעמים כבר מתוסכלים מהחזרות. כשהתסכול נכנס לשיחה, היא נוטה להיגמר בעלבון ולא בהחלטה.

יש גם מצבים שבהם בן המשפחה מסתגל בלי לשים לב. הוא יושב קרוב לטלוויזיה, מבקש מבן הזוג לענות לטלפון, או מנחש מתוך ההקשר. ההסתגלות הזאת מסתירה את הקושי, גם ממנו וגם מהסביבה. לכן לפעמים דווקא אדם שרואה אותו רק מדי פעם, כמו נכד או אח שגר רחוק, מבחין בשינוי ראשון.

לכן שווה לתכנן את השיחה מראש, ולא לפתוח אותה ברגע של כעס. חשבו מי במשפחה קרוב אליו מספיק כדי לפתוח את הנושא, ואיזה מצב קונקרטי אתם רוצים להזכיר.

איך פותחים שיחה בעדינות

בחרו זמן ומקום

דברו בפרטיות, במקום שקט, כשאין לחץ. לא ליד השולחן מול כל המשפחה, ולא מיד אחרי מצב מביך.

תארו, אל תאבחנו

במקום "אתה לא שומע", נסו לתאר מה ראיתם: "שמתי לב שבארוחה של שבת היה לך קשה לעקוב אחרי השיחה". תיאור של מצב קונקרטי קל יותר לשמוע מקביעה.

דברו על עצמכם ועל הקשר

"אני מתגעגע לשיחות שלנו בטלפון" עובד טוב יותר מ"אתה כל הזמן מבקש לחזור". המטרה היא להראות שאכפת לכם, לא להצביע על בעיה.

שאלו והקשיבו

שאלו איך הוא מרגיש בשיחות. אולי הוא כבר שם לב בעצמו, ומחכה להזדמנות לדבר. תנו לו לספר, ואל תמהרו לענות.

הציעו צעד אחד, קטן

ההצעה המרכזית היא להיבדק אצל איש מקצוע. אפשר להציג אותה כבדיקה שגרתית, כמו בדיקת ראייה. הציעו לעזור בתיאום ולהצטרף. על ההכנה לפגישה, ראו ביקור אצל רופא והכנה אליו.

הימנעו ממה שפוגע

כמה דברים כמעט תמיד מקשים: הערה מול אחרים, בדיחה על השמיעה, השוואה לאדם אחר במשפחה, או איום כמו "אם לא תיבדק, לא נדבר איתך בטלפון". גם אם הם נאמרים מתוך דאגה, הם נשמעים כמו ביקורת.

אל תסגרו את הנושא בשיחה אחת

אם התשובה היא "לא עכשיו", כבדו אותה. אפשר לחזור לנושא בהמשך, ברוגע. בינתיים, דברו בדרך שקל יותר להבין. יש על כך עצות מעשיות במאמר איך מדברים עם מי שמתקשה לשמוע.

מתי פונים לרופא

הסימנים במאמר הזה הם בדרך כלל הדרגתיים. יש מצבים אחרים, שבהם כדאי לעודד פנייה לרופא אף-אוזן-גרון או לרופא המשפחה:

• השמיעה ירדה פתאום, באוזן אחת או בשתיהן.
• יש כאב באוזן, הפרשה, או תחושה של אוזן סתומה.
• יש סחרחורת, או צפצוף או זמזום חדש באוזן.
• הקושי מופיע באוזן אחת בלבד.

הרופא יחליט מה נדרש.

מה חשוב לזכור

• ירידה בשמיעה מתפתחת לרוב לאט, ולכן הסביבה שמה לב לפעמים קודם.
• סימנים יומיומיים הם סיבה לשים לב, לא אבחון.
• דברו בפרטיות, תארו מצבים, ושאלו לפני שאתם מציעים.
• הצעד המרכזי הוא בדיקה אצל איש מקצוע. הציעו לעזור ולהצטרף.
• סירוב בפעם הראשונה הוא לא סוף הדרך.