איך האוזן שומעת: מסלול הקול מהאוזן החיצונית עד המוח

שמיעה נראית לנו פשוטה. שומעים קול, מבינים מה הוא, ממשיכים הלאה. בפועל, כל צליל עובר מסלול ארוך וקצר מאוד בו בזמן. הוא משנה צורה כמה פעמים בדרך, עד שהמוח יכול להבין אותו. המאמר הזה עובר על המסלול, שלב אחרי שלב.

האוזן החיצונית ועור התוף

קול הוא תנודה. כשמישהו מדבר או כשדלת נטרקת, האוויר סביב מקור הקול נע בגלים קטנים. הגלים האלה מתפשטים ומגיעים אלינו.

האפרכסת, החלק של האוזן שרואים מבחוץ, אוספת את גלי הקול. הצורה שלה עוזרת לכוון אותם פנימה, אל תעלת השמע. התעלה היא מעבר צר שמוביל אל עור התוף.

עור התוף הוא קרום דק ומתוח שסוגר את קצה התעלה. כשגלי הקול פוגעים בו, הוא רוטט. כאן הקול משנה צורה בפעם הראשונה: מתנודה של אוויר לתנודה של קרום.

עור התוף רגיש. לכן לא מכניסים לתעלת השמע חפצים כדי לנקות אותה. אם יש שאלה על ניקוי האוזן, שאלו את הרופא.

האוזן התיכונה והאוזן הפנימית

שלוש עצמות קטנות

מאחורי עור התוף נמצאת האוזן התיכונה. זה חלל קטן מלא אוויר, ובו שלוש עצמות זעירות: הפטיש, הסדן והארכוף. הן מחוברות זו לזו כמו חוליות בשרשרת.

כשעור התוף רוטט, העצמות זזות יחד איתו. הן מעבירות את התנודה הלאה, אל הכניסה לאוזן הפנימית, ובדרך גם מחזקות אותה. על החלל הזה ועל המבנה שלו אפשר לקרוא עוד במאמר מה קורה באוזן התיכונה.

השבלול ותאי השיער

האוזן הפנימית כוללת איבר שנקרא שבלול. הוא קטן מאוד, מפותל כמו קונכייה של חילזון, ומלא בנוזל. כשהארכוף זז, הנוזל בתוך השבלול מתחיל לנוע.

לאורך השבלול יש תאים מיוחדים שנקראים תאי שיער. בראש כל תא יש בליטות זעירות. תנועת הנוזל מכופפת אותן, והתא מגיב ביצירת אות חשמלי. זה השינוי השני והחשוב במסלול: התנודה הופכת לאות שהגוף יכול להעביר בעצבים.

תאי השיער לא מגיבים כולם לאותם צלילים. תאים באזור אחד של השבלול מגיבים יותר לצלילים גבוהים, ותאים באזור אחר מגיבים יותר לצלילים נמוכים. כך האוזן מפרקת קול מורכב, כמו דיבור או מוזיקה, לחלקים.

תאי שיער רגישים לפגיעה, למשל מרעש חזק. לפי הידע הקיים, אצל בני אדם תאים שנפגעו אינם צומחים מחדש. זו אחת הסיבות שמדברים כל כך הרבה על הגנה על השמיעה.

דרך נוספת: הולכה דרך העצם

רוב הקולות מגיעים לשבלול בדרך שתוארה כאן: דרך התעלה, עור התוף ועצמות השמע. אבל תנודה יכולה להגיע לשבלול גם דרך עצמות הגולגולת עצמן. זו אחת הסיבות שהקול שלנו נשמע לנו אחרת בהקלטה. כשאנחנו מדברים, אנחנו שומעים את עצמנו גם דרך העצם, ובהקלטה רק דרך האוויר. ההבחנה בין שתי הדרכים האלה חשובה גם בבדיקות שמיעה, כפי שמוסבר במאמר על סוגי בדיקות השמיעה.

מהעצב למוח

האותות החשמליים יוצאים מהשבלול דרך עצב השמיעה. העצב מעביר אותם אל המוח. עד לנקודה הזאת, האוזן רק אספה, העבירה ותרגמה. את העבודה של ההבנה עושה המוח.

המוח מקבל את האותות ומפרש אותם. הוא מזהה שזה קול של אדם מוכר, שזו מילה מסוימת, או שזה צלצול של דלת. הוא משווה את מה שנשמע עכשיו למה שהוא כבר מכיר.

המוח עושה גם דברים שקשה לשים לב אליהם:

• כיוון. הוא משווה בין מה שמגיע משתי האוזניים, וכך מעריך מאיפה בא הקול. על כך יש מאמר נפרד: למה שומעים בשתי אוזניים.
• סינון. הוא עוזר להתמקד בקול אחד ולהחליש את תשומת הלב לרעשים אחרים.
• השלמה. כשמילה נבלעת, הוא משתמש בהקשר כדי לנחש מה נאמר.

השלבים האלה תלויים זה בזה. אם חלק אחד במסלול לא עובד כרגיל, זה משפיע על כל מה שבא אחריו. ההבדל בין המקומות שבהם יכולה להיות בעיה הוא הבסיס למושגים שמוסברים במאמר סוגי ירידה בשמיעה.

מתי פונים לרופא

המאמר הזה מסביר איך השמיעה עובדת. הוא לא כלי לאבחון. אם אתם מרגישים שינוי בשמיעה, כאב באוזן, הפרשה מהאוזן, תחושה של אוזן סתומה שלא עוברת, צפצוף או זמזום באוזניים, או סחרחורת, פנו לרופא אף-אוזן-גרון או לרופא המשפחה. רק בדיקה יכולה לומר מה קורה אצלכם.

מה חשוב לזכור

• קול הוא תנודה של האוויר, והאוזן הופכת אותו בהדרגה לאות חשמלי.
• עור התוף ועצמות השמע מעבירים את התנודה. השבלול ותאי השיער מתרגמים אותה לאות.
• את המשמעות של הקול נותן המוח, לא האוזן לבדה.
• תאי השיער רגישים לפגיעה, ולכן כדאי לשמור עליהם.
• כל שינוי בשמיעה הוא סיבה לבדיקה אצל רופא.